<h1>פירוש רבינו יצחק קרקושה — שבועות</h1>
<h2>דף יח.</h2>
[שבועות ל"ה ע"א] והוא עד. שהיה עד באותה שעה. פשיטא. דאי לאו עדיו ביניהם איצטריך תנא למיתני פטורין. לא צריכא דמחוי עליהו. שמביט בשורה שעדיו בה. מהו דתימא. ודאי להנך דמביט קאמר והרי יחד עדיו, קמ"ל. תניא נמי הכי. כשמואל דאע"ג דקאי גבייהו ומביט בהו פטורין. ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהם. וע"כ בדקאי גבייהו קאמר, מדקתני סיפא יכול אפילו אמר כל העומדים, ת"ל והוא עד. והרי ייחד וחייבין, ואי לא פריש הכי בהדיא תנא רישא פטור. ולא תימא ה"מ היכא דלא ענה אמן אבל ענה אמן חייב, דהאמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, אלא אע"ג דענו אמן נמי פטור, דכיון [דבעינן] עד שיאמר להם התובע בואו והעידוני ולא קא סגי לן בעמדתו (לבית) [בבית] הכנסת ואפילו עידיו ביניהם, אע"ג דענו אמן נמי דהא כמוציא שבועה מפיו דמי ה"ל כמי שנשבע מפי עצמו בלי שיתבע אותו חבירו שהוא פטור, אלא מיהו ה"מ במזיד, דמזיד בשבועת ביטוי פטור, אבל בשוגג מיחייב קרבן שבועת ביטוי, דכיון דנפקא ליה מדין שבועת העדות ה"ל כשבועת ביטוי. ואע"ג דקיי"ל מושבע מפי אחרים בשבועת ביטוי ליכא, הכא כיון דענו אמן כמושבע מפי עצמו דמי, כדאמרינן [כ"ט ע"ב] כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דאמי וכו'. ואמרינן נמי בסוף פרק שבועת בתרא [שם], שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים וכו' עד בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו (מפי עצמו) אין מפי אחרים לא, וקתני סיפא אחד זה ואחד זה מושבע מפי אחרים חייב קשיין אהדדי, אלא ש"מ הא דענה אמן הא דלא ענה אמן, אלמא מפי אחרים בשבועת ביטוי היכא דענה אמן מיחייב. והני מימרי כולהו לענין חיובי קרבן הוא דאמרינן להו, אבל לענין מיקם באיסור במזיד מסתברא לן דכיון דאלו אסהיד ליה הוה מתהני בסהדותיה ומדינא איתחייב לאסהודה, לא מיבעיא היכא דענה אמן דקאי באיסורא מתרי אנפי, חדא מדקא מיחייב מן סהדותא ליה ולא מסהיד ליה, ועוד דהא ענה אמן שהוא כמוציא שבועה מפיו וה"ל מזיד דשבועת ביטוי, דחייב מכות אלא אפילו לא ענה אמן נמי קאי באיסורא, דהא מיחייב לאסהודי ליה, מיהו לא מיחייב מכות כדין מזיד דשבועת ביטוי, דהא לא הוציא שבועה מפיו ולא ענה אמן, ודין שבועה לא הויא לא לענין קרבן ולא לענין מכות אלא עד דמפיק שבועה מפומיה או [עד] דענה אמן והוא כמפיק שבועה מפומיה. נקטינן השתא דהיכא דעמד בבית הכנסת והשביע על מי שיודע לו עדות שיבוא ויעיד, אי דאמר להו לעדים גופיהו מקמי שבועה בואו והעידוני לא שנא ענו אמן ולא שנא לא ענו אמן בין בשוגג בין במזיד חייב קרבן שבועה, דהיינו שבועת העדות. ודוקא בפני ב"ד, כלומר שיעמוד בבית הכנסת בשעת הדין והשביע על מי שיש בידו עדות, אבל שלא בפני ב"ד כלומר שלא בשעת הדין, אם ענו אמן חייבין ואם לאו פטורין, דקיימא לן כרבנן דאמרי הנשבע מפי אחרים אינו חייב אלא בבית דין, אבל חוץ לב"ד פטור אלא א"כ ענו אמן, כדאמרי' פרק שבועות בתרא [כ"ט ע"ב]. ואי אמר להו לעדים גופיהו מקמי הדין באו והעידוני אם ענו אמן בשוגג חייבין קרבן שבועת ביטוי, במזיד מחייבי (קרבן) מלקות דהיינו שבועת ביטוי. ואם לא ענו אמן בין בשוגג בין במזיד לא מחייבי מידי, דהא מושבע מפי אחרים בשבועת ביטוי היכא דלא ענו אמן לא מחייב מידי. וכן נמי כל מאן דליתיה מיחייב משום שבועת העדות, כגון דאומר לשנים באו והעידוני והן שיודעין לו עדות עד מפי עד, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, או מי שאמר לעדים באו והעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז, אע"ג דמשום שבועת העדות לא מחייבי אם ענו אמן מחייבי משום שבועת ביטוי, דאי שוגגין נינהו מחייבי קרבן משום שבועת ביטוי, ואי מזידין נינהו מחייבי מכות.
<h2>דף כב.</h2>
[שבועות מ"ב ע"ב] ושמואל אמר נשבעין לקטן בבא ליפרע מנכסי קטן. כגון כתובת אשה, אבל שאר חוב אין נזקקין לנכסי יתומים [ערכין כ"ב ע"א]. אקושיא דלעיל קאי [מ"ב ע"א], דקאמר ש"מ והא אמרת רישא אין נשבעין. ומשני שמואל דהכי קאמר, אבל נשבעין לקטן אינו אומר שאם טען הקטן על אחרים שחייב שבועה אלא בבא ליפרע מנכסי קטן אלא קמ"ל משתבע, דאם הוציא שטר על אביו של קטן חייב מאתים זוז ובא ליפרע מנכסי קטן חייב שבועה. להקדש ליפרע מנכסי הקדש ואפילו חייב מודה, שאם הוציא שמעון שטר על ראובן שחייב לו מאתיים זוז וראובן הקדיש כל נכסיו ובא ליפרע מנכסים שהקדיש, חייב שבועה שלא נפרע, דחיישינן שמא נפרע ועבד קנוניא ואפילו חייב מודה צריך שבועה בין גדולים בין קטנים, וא"ת היאך שייך לומר ואין צריך לומר קטנים דצריך שבועה הבא ליפרע מהן ויטול מן הזיבורית, דהא אפילו בשבועה אין דינו ליפרע מנכסי יתומים, דהא קי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא אם כן לשטר שיש בו רבית בגוי ולכתובת אשה משום מזוני, ואיכא למימר דבכתובת אשה מיירי דגובה מיתומים קטנים, דקיי"ל כר' יוחנן דאמר או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני. וכן נמי הא (הת) [מתניתין] לענין כתובת אשה (שיירי) [מיירי].
